“מה אתם עושים כשהכלב לא עושה את המצופה ממנו או לא ביצע פקודה? לא מתקנים אותו? פשוט מתעלמים?
התעלמות ואי מתן חטיף הם לא גרימת תסכול לכלב המנוגדת לגישה שלכם? ואיפה עובר הגבול לאי גרימת כאב?
אם הכלב קופץ פתאום לכביש לא תתנו משיכה ברצועה? “
אלו שאלות שחוזרות על עצמן, מצד אנשים שמנסים להבין את גישת ה FORCE FREE, ומה המשמעות של עבודה ללא ענישה.
אתחיל מהסוף- האם כשהכלבה שלי קופצת לכביש לא אמשוך ברצועה, ואיך זה מסתדר עם גישת האילוף שלי?
קודם כל, צריך להבדיל בין דרך אילוף ולימוד, לבין פעולות חירום שאנקוט אם נכנסתי למצב שמסכן את הכלב או אחרים. אם כלב קופץ לכביש ובדיוק עוברת משאית, או אם הוא קופץ על מישהו לתקוף אותו, ברור שבאותו רגע אעשה כל מה שאני יכולה כדי למנוע את הסכנה ולהחזיר אותו למקום מבטחים, ואם אצטרך לצעוק או למשוך ברצועה באותו רגע אעשה זאת. א-ב-ל, בנוסף, יש הבדל במשיכה, כלומר, אמשוך כמה שצריך כדי להזיז אותו כי אין ברירה, אבל לא משיכה במטרה להכאיב או להעניש (מה שנקרא “לתקן”) שזו משיכה שונה בעוצמה ובחדות. שנית, מאחר והמשיכה הזו אינה דבר שבשגרה, ואינה חלק מהתקשורת הרגילה ביני לבין הכלב, בדרך כלל המשקל שלה בסך כל מערכת היחסים בינינו יהיה קטן מאוד, ואם נגרמה אי נוחות הכלב יתגבר עליה במהירות, משום שהוא בוטח בי ויודע שאיני נוהגת להכאיב לו ואין לי כל כוונה לפגוע בו.
שנית, יש לזכור שמדובר פה במצב חירום של כיבוי שריפות, ולא באילוף או לימוד. כשאני מלמדת/מחנכת/מאלפת אחד ההבדלים הגדולים בין גישת ה FF לגישה המסורתית, היא שאנחנו מנסים להיות פרואקטיבים, ולא ריאקטיבים.
מה זה אומר? זה אומר שאני לא אחכה שיקרה מצב כזה שמאלץ אותי למשוך ברצועה, ולא אחכה שהכלב ייכשל כדי להגיב להתנהגותו ולהעניש או למשוך. במקום זה, אפעל באופן יזום הצופה פני עתיד, ואנסה מראש לא להגיע למצב בו הכלב שלי קופץ לכביש מול מכונית, או מתפרץ על מישהו. זה מתחיל בניהול סביבתי טוב, למשל רצועה באורך מתאים לסביבת הטיול ולכלב, תשומת לב לסביבה ולכלב בטיול במקום עיניים על מסך הטלפון, וממשיך במה שאלמד אותו מראש.
מראש אעבוד על פוקוס עלי גם בחוץ, אתרגל ברמת קושי עולה מול גירויים, אעבוד על הליכה עם רצועה רפויה, על מילת חירום שתאפשר לי לקרוא לו במצב חירום, וכן הלאה.
אם יש גירויים מיוחדים שאני יודעת שלכלב שלי קשה להתגבר עליהם, אנסה לתרגל ולשפר את המצב מולם, ולשנות את הרגש שלו כלפיהם, בהדרגה. ושוב, אם אני לא בטוחה שאוכל לקרוא לכלב חזרה כשצריך ואני נמצאת ליד כביש, הרצועה פשוט לא תהיה באורך שמאפשר לו לקפוץ לכביש. כשעושים את זה נכון ובנעימות, זה הרבה פחות לא נעים מלהידרס על ידי משאית, או מלחטוף צעקות ומשיכות ברצועה.
ועוד מילה בנושא הזה, עקרון מהותי בגישה שלנו הוא לראות ולהבין את הכלב שמולך, להכיר בכך שזה בעל חיים עם רצונות ורגשות משלו, ולהתאים אליו את רמת הציפיות. למה אני מתכוונת? בואו נאמר את המובן מאליו – כלב בעל חיים ולא מחשב, ולא כל כלב הוא אותו הדבר. לא סתם כלבי עבודה צריכים לעבוד מבחני התאמה ומיונים וסינונים ארוכים, ונבחרים משושלת מתאימה, עם תכונות מיוחדות ומוטיבציה גבוהה לעבודה שאליה הם מיועדים, עוברים חינוך אינטנסיבי ומותאם מגיל מאוד צעיר, ולפעמים גם נושרים בתהליך כשרואים שהם לא מתאימים. לא עם כל כלב אפשר להגיע לאותה רמת ביצועים. גם לנו כאנשים אין משמעת “ברזל” ורמת ביצועים של 100% ציות, ולא תמיד נעשה מה שמישהו אומר לנו. אפילו על עצמנו ועל בני משפחתנו אנחנו לא תמיד שולטים, שלא לדבר על אחרים.
לכלבה שלי, למשל, יש חולשה מאוד גדולה לרדיפה אחרי חתולים, מצד אחד, ומוטיבציה מאוד קטנה לעבודה עם אוכל או צעצועים, או כל דבר שאני כבת אדם יכולה להציע לה, מצד שני. בגלל השילוב הזה, בניגוד להרבה כלבים אחרים, מאוד קשה להכחיד אצלה את הרצון לרדוף אחרי חתול, ואת האדום בעיניים והעשן מהאוזניים כשהיא רואה חתול זז.
עם זאת, במשך הזמן עם עבודה עקבית כן הצלחתי להפוך את התקפי העוררות האלה לקטנים וקצרים יותר, ולהחזיר את תשומת הלב שלה אלי הרבה יותר מהר. אז אני מכירה את הכלבה שלי, יודעת עם מי יש לי עסק, יודעת שהדחף הזה חזק ממנה, ואשתדל לא להגיע למצבים שמסכנים אותה ואותי, ואם היא גם הייתה הורגת חתולים ולא רק רצה אחריהם, הייתי מרגילה אותה גם למחסום. אני יודעת ומקבלת שאם אני בסביבה עמוסת חתולים אני צריכה להוריד את רמת הציפיות מהביצועים שלה, ולא אשחרר אותה מראש במקומות כאלה. ואם בכל זאת טיילנו בשדה והיא פתאום ראתה חתול ורצה אחריו, אני יודעת שייקח לה כמה שניות לחזור, ואין טעם להתעצבן אם היא לא חוזרת בדיוק ברגע שבו אני קוראת לה אלא כמה שניות אחרי. או יותר טוב- פשוט לקרוא לה כמה שניות אחרי ולא כשהיא בשיא הריגוש ואז היא תבוא מיד, ואין שום סיבה לכעוס עליה, כי זו היא וזה מה שהיא מסוגלת לו, והאחריות לכל דבר שקורה איתה היא עלי ולא עליה.
אז נכון, אם הייתי שמה עליה קולר חשמלי, מחשמלת אותה ומכאיבה לה כדי שתחזור אלי, אולי היה סיכוי שהיא תחזור מהר יותר. אגלה לכם סוד, לפני שידעתי לעבוד אחרת, ולפני שהבנתי מה ההשפעה של ענישה על הכלבה שלי, גם היה עליה מדי פעם קולר חשמלי. כי ככה לימדו אותי ולא הכרתי דרך שונה. אבל אז הייתה לי כלבה חששנית, שלא סומכת עלי, שמפחדת מהעולם שסביבה, שחושבת שאני ואנשים בכלל זה דבר מכאיב ומפחיד, שעדיף להיזהר מהם ולא להיות קרובה אליהם, כלבה שקמה ומתרחקת אם אני באה לשבת לידה. מהיום ששיניתי את דרך העבודה והפסקתי עם הענישה וה”תיקונים” קיבלתי כלבה אחרת. חברותית יותר, בטוחה יותר, שמחה יותר, והרבה יותר אוהבת להיות איתי. האמון בינינו גדל, התקשורת שלנו השתפרה, ואנחנו יודעות לדבר אחת עם השנייה, לקיים דיאלוג. הרבה דברים נפתרים רק מעצם זה שאני מקשיבה לה ומבינה אותה, ושהיא יודעת שאני מקשיבה ומבינה, שהתקשורת היא לא ערוץ חד כיווני.
כאן אני חוזרת לשאלה הראשונה – מה קורה כשהכלב לא עושה מה שביקשתי?
עקרון מנחה לפיו אנחנו משתדלים לעבוד הוא עיקרון LIMA (ראשי תיבות של least intrusive minimally aversive ).
כלומר, נשתדל למצוא תמיד את דרך העבודה הכי פחות פולשנית, שגורמת הכי פחות אי נעימות לכלב, כדי להגיע לתוצאה המבוקשת. אז ברור שבחיי הכלב יש כל מיני תסכולים ולא נוכל להימנע מכולם, אבל, כאדם חושב ובעל תבונה, תמיד אנסה למצוא אם יש דרך נעימה יותר ללמד את הכלב מה שאני רוצה, מבלי להגיע לענישה חיובית, הכאבה או גרימת אי נעימות ואי נוחות לכלב.
מרגע שזה העיקרון שמנחה אותך, את מגלה מהר מאוד שיש המון דרכים ללמד כלב מה שאת רוצה מבלי להשתמש בענישה ותיקונים ומבלי לגרום לו סבל מיותר. למשל, עם הכלבה שלי, גיליתי שאמנם אוכל לא מהווה חיזוק עבורה, אבל ריצה כן. מהרגע בו התחלתי להשתמש בריצה כפרס, עלו פלאים אחוזי ההגעה שלה אלי כשאני קוראת לה מטיול בשדות, ואפילו ממרדף אחרי חתול. גם חפירה במחילה של חולד היא חיזוק בשבילה, ולפעמים אפילו עבודה איתי על כל מיני טריקים.
אז נכון, כשמוותרים על ענישה זה דורש מאיתנו לפעמים להיות יצירתיים יותר וקשובים יותר, אבל כשרואים את ההשפעה של דרך העבודה הזו על הכלבים, זה שווה את הכל. לא מזמן ראיתי פוסט על כך, שהדגש בללמד כלב לבוא אליך כשאתה קורא לו, הוא לא מה תעשה כשהכלב מגיע אליך אחרי שקראת לו, אלא כמה מלכתחילה הוא חושב שטוב ונעים להיות לידך, עוד לפני ששחררת אותו מהרצועה. זה בדיוק זה!
בסופו של יום, הדגש צריך להיות על להבין ולהכיר את הכלב שלך, מה מניע אותו, לפרק את הלימוד לשלבים שמכוונים אותו להצלחה ולא לכישלון, לדעת מצוין תקשורת כלבית שהיא עולם ומלואו, להבין מה הרגשות המניעים כל התנהגות ולטפל בהם, וגם סדרי עדיפויות אישיים
– האם המחיר של ענישה והשפעתה על הכלב שלי היו מחיר שאני מוכנה לשלם בשמו, כדי להגיע כביכול למשמעת חזקה יותר?
לכן, אם כלב לא מבצע משהו שביקשתי, אני לא אעניש אותו, אלא אנסה להבין למה הוא לא ביצע: האם אני צריכה לחזור אחורה או לשנות משהו בתהליך הלימוד? האם מה שלימדתי היה ברור ומובן לו? האם תרגלתי איתו והכללתי מול גירויים ומצבים שונים? איזה גירויים היו קשים לו? האם משהו כואב או מציק לו? האם אני דורשת ממנו יותר ממה שהוא מסוגל לתת בנסיבות הקיימות? האם יש לו פחדים/חרדות/משקעים הדורשים טיפול ועזרה?
כשכלב לא מבצע את מה שביקשתי, הוא אומר לי משהו, ואני רק צריכה להשתמש בשכל שלי ולהבין מה הוא אומר ועל מה צריך לעבוד הלאה. זה לא אומר שאין הצבת גבולות מצידנו. כמעט כל החיים של הכלב בביתנו הם בתוך הגבולות שאנחנו מציבים, אבל זו כן מערכת יחסים דו צדדית, לא יחסים של פקוד ומפקד, ואפשר לנהל אותה בחכמה, קבלה ונעימות, ולא בכעס, כאב והפחדה.
בשורה התחתונה, אנשים שממהרים להשתמש בענישה או באביזרים מכאיבים כמו חנק/דוקרנים/חשמל, מחפשים פתרונות מהירים שנוחים להם, אבל לא באמת רואים את הכלב ואת ההשפעה של פעולותיהם עליו, ולא באמת יודעים ללמד ולפעול בדרך אחרת. נכון, ענישה עובדת להפסקת התנהגויות שונות, אבל היא מלמדת את הכלב רק ממה להימנע, לא מה כן מצופה ממנו לעשות, והיא לא מטפלת ברגש שמוביל להתנהגות. היום כבר יודעים ללא כל ספק שפעולות ענישה למיניהן משפיעות לרעה על רווחתו הנפשית והפיזית של הכלב, יודעים שכלב שפועל מתוך פחד הוא כלב פחות יציב, פחות אמין, פחות צפוי, ויותר נוטה לתוקפנות, והוא כלב יותר סגור, פחות מציע התנהגויות, ופחות חושב.
לכן, הבחירה שלי היא לעבוד ולחיות ללא שימוש בענישה ובאלימות. מה הבחירה שלכם?
כותבת המאמר – עירית רוטשילד, מאלפת ומטפלת התנהגותית מוסמכת בוגרת מרקר טריינינג
אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של עירית
יכול לעניין אותך גם:
