כלב, זאב והדרך שהם עברו- מהבר אל הבית: תהליך הביות של הכלב

אנשים רבים מסתכלים על כלב הבית כגרסא חברותית וחמודה של הזאב, אבל האם עצרתם פעם לחשוב על איך הגענו מחיית בר טורפת לדבר החמוד שישן לו עכשיו על הספה? מאיפה התחיל הקשר המיוחד הזה בינינו לבין הזן הכלבי?

רבים יודעים כי הכלב הוא הזן המבויית הראשון, אך עובדה פחות ידועה היא כי קיימות עדויות, ארכיאולוגיות בעיקר, על כך שכלבים קדמונים (או לפחות זנים דמויי כלב) היו קיימים כבר לפני 200 אלף שנה. העצמות שנמצאו בתקופה ההיא (במערה בסין) שונות הן מאלו של כלב הבית המודרני והן מאלו של הזאב ולכן קיימים חילוקי דעות לגבי שיוכן לכלב מבויית לחלוטין. אך גם אם מזניחים את תגלית זו, לא ניתן להתעלם מעדויות מלפני כ-36 אלף שנה, ממערת גויה בבלגיה, אשר מתאימות להגדרה של כלב ביתי קדמון. למען ההמחשה, העדויות הראשונות לחקלאות הן מלפני כ- 11 אלף שנים. כלומר, כשהאדם התחיל לפתח את החקלאות כלבים כבר היו חלק משמעותי מחיי העבר וההווה שלו.

לאור הידע הזה, מתעוררת השאלה כיצד התרחש אותו תהליך ביות? לא ניתן לקבוע את התשובה בצורה חד משמעית ועובדתית בגלל פערים בידע שלנו לגבי התקופה, אך חוקרים עברו דרך ארוכה והגיעו למה שהם מאמינים שבאמת קרה. תאור התהליך עבר מספר גרסאות ששונו ועודכנו עם התפתחות הידע והבנות שונות, והסברה הראשונה והמתקבלת ביותר על הדעת, הייתה:

הכלב בויית על ידי האדם
תצפיות על העבר הפחות רחוק שלנו כזן, וכן חקר של בעלי חיים מבוייתים אחרים, פרסו בפנינו תבנית מאוד ברורה של תהליך הביות: האדם לקח מספר פריטים של בעלי חיים מזן מסויים והרביע אותם במכוון, תוך שימור פריטים בעלי תכונות רצויות והרבעתם בינם לבין עצמם עד לקבלת התוצאה הרצוייה, או הקרובה ביותר אליה.
לא צריך ללכת רחוק בשביל למצוא דוגמאות לתהליך ביות שכזה. אנחנו מוקפים ביום יום בדוגמאות שכאלו, החל מפרות, כבשים ותרנגולות וכלה במגוון ירקות ופירות (תפוחים ועגבניות למשל).
שכיחות השיטה מעידה על היעילות שלה להשגת תוצאה וזו הייתה נקודת המוצא של החוקרים. אך כשהחוקרים ניסו להסתפק בטענה זו בלבד הם נתקלו במספר שאלות חשובות שנשארו ללא מענה:

ראשית, שיטת ביות זו דורשת מספר גדול של פריטים להרבעה. לאדם הקדמון (וחשוב לזכור שמדובר באדם קדמון) לא הייתה האפשרות להחזיק ולאכלס מספר רב של פריטים וצאצאיהם, וכן קשה להאמין שהייתה לו אפשרות למצוא מספר רב של פריטים ללא קשרי משפחה (גם אם זאבים ממליטים מספר גורים בהמלטה, לא ניתן להשתמש באחים לשגר למטרות הרבעה, לכן דרושות מספר המלטות נפרדות).
שנית, קשה להגדיר מטרה לשמה הייתה מתבצעת הרבעה סלקטיבית שכזו. להבדיל מבעלי חיים מבוייתים אחרים, שהיו בעלי חיים צמחוניים שלרוב ניצודו על ידי האדם הקדמון ושימשו למזון ולחומרי גלם, זאב הוא בעל חיים טורף שמהווה מתחרה ישיר לאדם הקדמון על אותם מקורות מזון. האדם היה ציד יעיל ומצליח בפני עצמו, מה שתרם להשרדות הזן, לכן קשה לטעון כי הזאבים בוייתו במכוון כעזר לציד.
שלישית, בעקבות אותה תחרות על מקורות המזון, האדם גרם להכחדה (או הפחתה במספר) של זני טורפים רבים אחרים באיזורים שונים בעולם – ומתוכם גם זני זאבים רבים.

בהתחלה, חוקרים היו מוכנים להשלים עם השאלות שנשארו פתוחות מכיוון שההבנה שלנו של התקופה הכו רחוקה הזאת מאוד לקוייה ולכן צפוי שישארו פערים. מאוחר יותר חוקרים העלו השערה שניה שענתה על שאלת הביות בצורה יציבה יותר:

הכלב “ביית” את עצמו
החוקרים הסתמכו על אותן שאלות ללא מענה מתאוריית הביות השגרתית ויחד עם בסיס תורת האבולוציה (survival of the fittest), כאשר הכוונה היא לא לחזק ביותר, אלא לזה שמתאים את עצמו לסביבה הכי טוב) הגיעו למסקנה שתהליך הביות היה מן אבולוציה טבעית של הכלב שהפכה אותו למתאים למחייה לצד האדם.

המחסור במזון, שנגרם בשל יעילותם של אנשים כציידים והסתגלותם של בעלי החיים הניצודים, הוביל את הזאבים הקדמונים לחפש מזון במקומות חלופיים, ספציפית בערימות האשפה של האנשים, לשם היו נזרקות שאריות בשר,עור ועצמות. הזאבים נאלצו להתקרב למערות של אותו טורף מצליח (האדם) על מנת לאכול. כאן, לפי החוקרים, באה לידי ביטוי הברירה הטבעית: זאב שהיה אמיץ יותר ונשאר לאכול עוד מהשאריות גם כשהאדם היה יוצא לגרש אותו, היה אוכל יותר ולכן היה מסוגל לשרוד יותר טוב, במיוחד בעונות הקשות. אך זאב שהיה תוקפן יותר לאדם נהרג על ידיו בגלל האיום שהוא הציב. כתוצאה מכך, התפתח זן חדש של זאבים אשר לא חשש מקרבה לאנשים ולא היה תוקפן כלפיהם (בנוסף הם למדו לקרוא את שפת הגוף האנושית על מנת לדעת מתי הם מהווים איום ומתי לא).

במקביל, מצא האדם תועלת בבן הברית החדש. הזאבים שניזונו מחוץ למערה התריעו על טורפים גדולים יותר והרחיקו אותם ממקור המזון האטראקטיבי, ובכך החושים המפותחים שלהם עזרו לאדם להתייעל עוד יותר כצייד. השערה זו עולה גם בקנה אחד עם ממצאים ארכאולוגיים ומקום הימצאותם (שלד הזאב הקטן דמוי הכלב מסין נמצא ליד פתח מערה, העצמות מבלגיה נמצאו כבר בתוך המערה ומאוחר יותר נמצאו עצמות כלבים קבורות יחד עם עצמות אדם).

אם הנושא הוא רק אופן הופעתו של הכלב כזן, הסבר זה מהווה תשובה מספקת, אך אם אנו מעוניינים להבין את כל הדרך שהכלב עבר כזן – מהיערות והמערות לדירות ולבתים שלנו – יש להמשיך לעבר ההווה כאשר שתי הסברות משתלבות. האדם, שכעת כבר היה מנוסה בביות בעלי חיים אחרים והתאמתם לצרכיו, לקח את החיה שלאט לאט היגרה לתוך מגוריו והתאים אותה לצרכיו החדשים והמשתנים: ציד, רעיית עדרים, שמירה ואף מזון.
הכלבים קיבלו מגוון רב של תכונות באופן טבעי (למשל צבעי הפרווה השונים, קשקוש בזנב ואף אוזניים שמוטות) והאדם המשיך ופיתח תכונות אלה ויצר מגוון נוסף של תכונות אחרות, כמו גודל למשל, כדי להתאים כלבים שונים למטרות שונות.

אחרי עשרות אלפי שנים של השפעה משותפת של הכלב והאדם זה על זה, נוצר ביניהם קשר מיוחד הן ברמה הקיומית והן ברמה הרגשית. המין האנושי חי לצד הכלבים מאז שהוא זוכר את עצמו ולכן הם ממלאים חלק כה גדול בחיינו. כלב הוא אולי חברו הטוב ביותר של האדם, אך ההיסטוריה מראה שגם האדם הוא חברו הטוב ביותר של הכלב.