כלב אלפא/ כלב דומיננטי – האומנם?
התחלתי להתעניין בתיאורית הדומיננטיות בערך באותו הזמן שהכלבה שלי הגיעה אלי. באותה התקופה, קיבלתי המון הערות מאנשים ברחוב ובגינות כלבים על הכלבה “הדומיננטית” שלי. להערות התווספו טיפים איך לגרום לה להבין שאני מנהיגת הלהקה, ביניהם טיפים לרתק אותה לרצפה על מנת להכניע אותה, לתקן אותה בקולר חנק, והיו מאלפים שהמליצו לי לשים עליה קולר חשמלי. היו עוד המלצות כמו: לא לתת לה לעלות על המיטה שלי, תמיד להיכנס לפניה לגינת כלבים, הביתה ובעצם לכל מקום אליו אנחנו הולכות וכו’.
מודה, כשמישהו קרוב לליבי נכח בסיטואציה בה הכלבה שלי הפגינה “דומיננטיות“, אמר לי שהדבר הנכון לעשות הוא להכניע אותה ומיד הדגים איך לעשות את זה– נתתי לו והסתכלתי בעצב על הכלבה שלי מהצד. משהו באינטואיציה שלי אמר לי שזו לא הדרך הנכונה ללמד את הכלבה שלי איך עליה להתנהג. מבחינתי היא חלק מהמשפחה לכל דבר ואינני רוצה שהיא תסתכל עלי בחשש כפי שהסתכלה על האיש ש“הכניע” אותה לפני רגע. ידעתי עמוק בלב שחייבת להיות דרך אחרת לאלף אותה.
אבל כולנו גדלנו באמונה שכלבים חיים בלהקה בעלת מבנה היררכי, בה יש זכר אלפא אחד ששאר חברי הלהקה נתונים למרותו. הכלב שחי בחברתנו, רואה בנו חלק מהלהקה שלו ולכן, כמנהיגי הלהקה אנחנו חייבים להיות האלפא ולהפגין כלפיו דומיננטיות כדי שיבין שמעמדו נחות משלנו.
“כשהבסיס לא חזק כל המגדל יקרוס”
החלטתי לחזור לאן שהכל התחיל על מנת להכריע בין האינטואיציה שלי, או הרגש אם תרצו, ובין הדעה הרווחת. גיליתי שכל תיאוריית הדומיננטיות (Theory Dominance) מבוססת על מחקר אחד שנערך בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת על ידי חוקר התנהגות בע”ח שוויצרי- רודולף שנקל (Rudolph Schenkel).
שנקל חקר את התנהגות של להקת זאבים שהורכבה מקבוצת זאבים ממינים שונים וללא קשר משפחתי שחיו תחת תנאי שבי. באותו הזמן לא נעשתה הבחנה בין התנהגות זאבים בשבי להתנהגות זאבים בסביבתם הטבעית והדבר גרם לבלבול רב, שאת ההשלכות לכך אנחנו רואים בתפיסה מוטעית של אנשים את ההתנהגות הכלבית עד היום.
במחקרים מאוחרים יותר החלו החוקרים לבחון התנהגות של להקות זאבים בסביבתם הטבעית וגילו שבטבע, להקות זאבים מורכבות מזוג הורים וילדיהם. כלומר, בטבע, להקת זאבים היא למעשה משפחה, ובדומה למשפחה אנושית המנהיגים הטבעיים הם זוג ההורים. ההתנהגויות שפורשו בעבר כדומיננטיות קיבלו פרשנות חדשה: כבר לא מדובר בזאב דומיננטי וזאב כנוע אלא במערכת יחסים של משפחה, של הורים וילדים, בהם הילד זקוק לתשומת הלב והקרבה של הוריו. לעומת זאת, קבוצת זאבים שאינם בני משפחה המאולצים לחיות יחד בתנאי שבי יתנהגו אחרת: יווצר מתח רב בין הבוגרים למתבגרים, ומכורח הנסיבות המתח הזה עלול להוביל למאבקים ביניהם, בדומה למה שנצפה במחקרו של שנקל.
דויד מאש (Mech David) חוקר טבע ידוע, היה הראשון שתבע את המונח “זכר אלפא” בספרו שפורסם בשנות 1970. שלושים ושלוש שנה מאוחר יותר, ב-2003 ,מאש חזר בעצמו והודה כי מסקנותיו היו שגויות.
לטענתו,הידע המועט שעמד לרשות החוקרים באותה התקופה הוביל לטעויות. מאש עצמו מצר על כך שמרבית ממומחי הכלבים עוד מסתמכים על תיאוריה שגויה. לדבריו: השימוש במונח אלפא לא מדויק כשמתארים את רוב המנהיגים של להקות הזאבים, כיוון שהמונח מרמז שהזאב נלחם ונאבק על מנת להגיע לראש ההיררכיה. במציאות, הדרך להפוך לזאב האלפא היא ע”י הזדווגות עם בן המין השני והולדת צאצאים. כך זוג הזאבים המרבים הופכים להיות המנהגים הטבעיים של הלהקה, בדומה לזוג הורים שמולדים ילדים. היום במקום להשתמש במונח אלפא, מדענים קוראים לזאבים האלה ‘הזכר המרבה’ או ‘הנקבה המרבה’, מונח מדויק בהרבה מהמונח “אלפא”.
הקשר בין התנהגות זאבים בשבי להתנהגות הכלב המבוית:
אז אתם בטח שואלים את עצמכם – איך קרה שבעלי כלבים ואפילו מאלפים לקחו את מה שאנחנו יודעים על התנהגות זאבים בשבי והסיקו מתוכו על התנהגות הכלבים המבויתים? או במילים אחרות- מה הקשר בין התנהגות זאבים בשבי להתנהגות הכלב המבוית?
ההנחה שבלבלה את רוב אנשי המקצוע וגרמה להם להסיק מסקנות שגויות נובעת מהקרבה הגנטית של השניים- לכלב ולזאב האפור אב קדמון משותף, וכיוון שהניחו (בשוגג) שהזאב חי בלהקה היררכית) שדרך מלחמה וכוח זוכים במעמד גבוה (מה שאנחנו יודעים שכבר לא נכון) אז לכלבים וודאי יש את אותו מבנה של להקה היררכית.
רבים טועים וחושבים שהכלב מתנהג כפי שהזאב מתנהג, אולם זה רחוק מאוד מהמציאות. כלב הוא בעל חיים מבוית שתהליך ביותו החל לפני למעלה מ 10,000 שנים. הוא בעל חיים אחר עם דפוסי התנהגות אחרים, שונה לגמרי מאבותיו הזאבים.
אז מדוע למרות העובדה שיש מידע חדש ומוכח, טרם התחולל שינוי מקיף בקרב הציבור הרחב כפי שראוי שיקרה?
הביולוג ג’ון בראדשו (Bradshaw John) פרסם בשנת 2016 את ספרו “In Defence of Dogs” בו הוא חקר את ההתנהגות הכלבית, טוען כי מדובר בשאלה פסיכולוגית וסוציולוגית. לטענתו לתקשורת ולמדיה חלק ניכר בעניין, והסיבה שכל אותם מומחי כלבים טלוויזיוניים מפורסמים לא שינו את גישתם, היא פשוטה – תאוריית הדומיננטיות מעודדת עימותים סביב המנהיגות והמיקום שלנו ובהיררכיה. עימות עם הכלב יוצר דרמה ודרמה יוצרת טלוויזיה טובה. לכן, למרות שאילוף מבוסס חיזוקים אפקטיבי הרבה יותר, הוא פחות מעניין לצפייה.
אם כן, איך עלינו לנהוג עם הכלבים שלנו?
תחילה חשוב שנבין איך כלבים פועלים. נתחיל את ההסבר בנטייה שכולנו חוטאים בה והיא הנטייה להאניש את הכלבים שלנו ולייחס להם תכונות שקשורות לעולם האנושי. למשל – לכלבים אין את ההבנה של מוסר. הם לא תופסים את העולם במונחים של ‘אסור’/’מותר’ או ‘נכון’/’לא נכון’. בנוסף התייחסות להתנהגויות מסוימות כ’דווקא’ או רצון של הכלב להעניש אותנו, גם הן לא קיימות.
חשוב לציין שכלבים גם לא מנסים להפגין כלפינו דומיננטיות. אם תחשבו על זה, זה בכלל לא אפשרי.
באתולוגיה, המדע שעוסק בחקר בעלי-חיים בסביבתם הטבעית, המושג דומיננטיות מתייחס ליכולת של פרט כזה או אחר להשיג גישה למשאבים כגון: מים, מזון, בן זוג וכו’ ושליטה עליהם בין בני אותו המין (ולאו דווקא בדרך אגרסיבית). כלומר, אין לכלב הביתי סיבה לגלות כלפינו דומיננטיות, כיוון שכל הצרכים הללו מסופקים לכלב ע”י האדם. מה גם שהכלב יודע שאנחנו לא כלב ולא בני אותו המין.
כלבים כן יכולים להראות התנהגויות דומיננטיות בסיטואציות מסוימות כמו במצב בו הכלב שומר על משאב שחשוב לו. כלבים שונים יפגינו התנהגות דומיננטית בסיטואציות שונות ועל משאבים שונים, ישנם כלבים שיפגינו התנהגות דומיננטית רק בסיטואציות בהן יש מזון ואחרים רק בסיטואציות בהן יש מים, אבל זה לא אומר שניתן לקטלג כלב כזה או אחר כדומיננטי.
כלבים מתנהגים לפי מה שמביא להם תועלת, או לפי מה ש’נעים’ או ‘לא נעים’ להם/ ‘משתלם’ או ‘לא משתלם’ להם. מתוך ההנחה הזו, אם נחזק ונעודד את הכלב באופן עקבי על התנהגויות רצויות וננהל באופן נכון התנהגויות שאינן רצויות, נוכל להכווין אותו להתנהגות ולהרגלים שמתאימים לאורח החיים שלנו. ככל שנחזק התנהגויות רצויות,כך לכלב תהיה מוטיבציה גדולה יותר לחזור על אותה התנהגות. אם כך- כלב שעולה על הספה לא עושה זאת כדי להפגין כלפינו דומיננטיות ואף לא מבין שאסור לו כיוון שהמילה ‘אסור’ לא קיימת בלקסיקון שלו. מבחינתו הספה היא מקום רך ונעים ולכן משתלם לו לרבוץ שם. האחריות ללמד את הכלב שאסור לו לעלות על הספה מוטלת עלינו, כיוון שאנחנו יצרנו עבורם את החוקים הללו.
בלמידה מבוססת חיזוקים לצד טיפול התנהגותי נכון הכלב לומד לבטוח בנו ולסמוך עלינו, וכך אנחנו בונים
עם הכלב שלנו מערכת יחסים בה אנחנו מנהיגים ומכוונים אותו להתנהגויות רצויות מתוך דאגה ואהבה לו, באופן דומה למערכת יחסים בין הורים וילדים. ברגע שנרכש אמון בין הכלב לבעליו, הכלב יקשיב לבעליו גם בסיטואציות שהן פחות נעימות לו ואפילו מלחיצות עבורו (וגם כשהוא בלי רצועה!) כיוון שהכלב למד שניתן לסמוך על בעליו בכל רגע נתון.
אני מסיימת את המאמר עם ניצחון קטן לאינטואיציה ומוסר השכל לחיים – מה שלא מרגיש לכם נכון הוא כנראה לא נכון. תקשיבו ללב שלכם.
כותבת המאמר – הילי עדן, מאלפת ומטפלת התנהגותית מוסמכת בוגרת מרקר טריינינג
אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי העמוד של הילי!