יש לנו ציפיות קצת מופרכות מהכלבים לפעמים. למשל, הציפיה שהכלב שלנו יאהב את הילד שלנו באופן אוטומטי ויסבול כל התנהגות שלו בשקט, גם אם היא נראית לכלב מפחידה, פולשנית, מאיימת או סתם חצופה (מנקודת המבט הכלבית).
הרבה פעמים זה באמת קורה: יש כלבים שמתוכנתים גנטית לאהוב ילדים, והם באמת יסבלו הכל בשקט ואפילו בשמחה רק בשביל ההזדמנות להיות איתם ולקבל מהם תשומת לב. ברואין (הכלב של נעה) הוא כזה, או יותר נכון הוא היה כזה בצעירותו: כשהוא היה פוגש ילד ברחוב הוא היה מתרגש, מכשכש בזנב במרץ ורק מחכה שהילדים יגידו לו שלום ויתפעלו ממנו ומהטריקים שהוא יודע לעשות. עכשיו הוא הרבה פחות מתלהב מילדים ברחוב, ואחרי דקה של אמירת שלום מנומסת הוא מסתכל עלי ומחכה שנמשיך בטיול שלנו, אל דברים יותר מעניינים (כמו השתן שכלבי השכונה השאירו לפניו על העץ ההוא). את הילדים הפרטיים שלו (שלנו) הוא כן אוהב מאוד, ויש לו סבלנות אין-קץ כלפיהם. אז כן, באמת יש כלבים שאוהבים ילדים, ככה באופן טבעי, וזה מחמם את הלב לראות, אבל אסור לנו להניח שכל כלב הוא כזה.
אך מה קורה כאשר הכלב שלנו לא ממש אוהב את הילד שלנו, או אוהב אותו רק “בעירבון מוגבל”? מה אם הכלב אוהב את הילד בד”כ, אך פתאום הילד עושה משהו שנראה לכלב מאיים או לא נעים, והכלב נוהם על יורש העצר הקטן?
אריק ודין – סיפור אהבה, בעירבון מוגבל
דין הקטן, כפי שראיתם בסרטון, מאוד אוהב בעלי חיים. עוד לפני שידע ללכת הוא היה זוחל אל רייקי החתול שלנו, או אל ברואין, ושוכב לידם ומלטף ומדבר איתם (אחלה עידוד להתפתחות מוטורית, אגב). הוא למד לזרוק לברואין כדור בגיל מאוד צעיר (כמו אחיו הגדול), והמילה השניה שלו היתה “אקי” – רייקי. זמן רב לפני שהוא אמר אבא או אמא הוא כבר קרא לחתול שיבוא לשחק איתו! וכשאריק (שהוא כבר בן 10 חודשים, ואצלנו חודשיים) הצטרף אל משפחתינו, דין התאהב בו לגמרי: הוא מדבר אליו, קורא לו, חולק איתו כל דבר שהוא אוכל, מלטף אותו בזמן נסיעות משותפות באוטו, ומתפקע מצחוק מכל דבר שאריק עושה. ואריק אוהב את דין, בתור מקור מעולה לצעצועים ובעיקר לדברים טעימים שדין לא רוצה לאכול בעצמו 🙂
אתמול דין שיחק עם אריק. הוא ליטף אותו, נשכב לידו על הרצפה, דיבר אליו במתיקות והראה לו את המכונית הקטנה שהחזיק ביד. ואז דין פתאום נשכב עלאריק. אריק לא עשה כלום – לא קפא במקום (סימן אזהרה ברור, למי שלא יודע), לא קם ללכת, לא נשך – רק השמיע מין “אהמ!” כזה, נהמה קטנה, לכיוון של דין, . אבוי! הכלב נהם על הבן שלי! שומו שמים! האם זה אומר שהכלב צריך מיד לעוף מהבית? האם אריק חטא בחטא איום ונורא – הפרת אמון קטסטרופלית – בזה שהעז לנהום על ילד? ממש לא. אריק ביקש מדין, בצורה יפה ומנומסת (בכלבית), שירד לו מהבטן. האם זה אומר שהכל בסדר ואפשר להמשיך כאילו לא קרה דבר? גם לא. דין צריך ללמוד להיות יותר עדין עם אריק, ואריק צריך ללמוד שזה לא כ”כ נורא כשילדים קטנים עושים לו דברים מוזרים. אבל על כך בפוסט אחר. בינתיים…
טיפול בכלב נוהם
דבר ראשון, חשוב להבין שנהמות זה דבר טוב. כן כן, קראתם נכון: כלב נוהם זה דבר טוב – כי הנהמות הן תקשורת חשובה לגבי דברים שמפחידים את הכלב, או לא נעימים לו, או סתם כאשר מספיק לו והוא רוצה שנפסיק את מה שאנחנו עושים לו. לצערי הרב, אנשים רבים (כולל מאלפים רבים) מגיבים אל הנהמה של הכלב בתוקפנות משלהם ובכעס. “מי אתה שתנהם עלי? אני אראה לך מי הבוס כאן”. עדין נפוצה השיטה האיומה של השכבת הכלב על הגב “כדי שיכנע”, או תפיסה בצוואר שלו תוך נעיצת מבט מאיים אל עיניו, או סתם גערה – נהמה משלנו – בנסיון ללמד אותו “לא להיות תוקפן”.
מרקר טריינינג לטיפול בכלב תוקפן
ראשית, במרקר טריינינג מדגישים שאלימות לא פותרים באלימות. אמנם אי אפשר לדבר עם כלבים כמו עם בני אדם, אבל יש הרבה דרכים נעימות לפתור בעיות של תוקפנות בכלבים בלי להיגרר לעימותים מיותרים עימם.
דבר שני, מה עדיף לדעתכם – כלב שמזהיר אותנו כאשר לא נוח לו (בדרך היחידה שהוא מכיר – בכלבית! עם צלילים ושפת גוף כלביים), או כלב שלא מזהיר ופשוט תוקף כאשר משהו לא נראה לו? השיטות המיושנות (וזה שמראים אותן באופן קבוע בתכנית של סיזר מילן בטלויזיה לא אומר שהן לא מיושנות) הרבה פעמים מלמדות את הכלב משהו, אך לא את מה שרצינו. הן מלמדות את הכלב “אל תעיז להזהיר (לנהום)!” במקום “אין לך צורך להרגיש לא בנוח איתי”. כשאנו מענישים את הכלב על זה שנהם, אנחנו מעלימים את הנהמות אך לא את הרגש שמאחוריהן. זה כמו להוציא את הזמזם מפצצה מתקתקת: הפצצה תמשיך לתקתק ובסוף גם תתפוצץ, אבל אנחנו לא נדע מתי זה הולך לקרות. הכלב ימשיך לא לאהוב את מה שהילד עושה לו, ימשיך להרגיש לא בנוח (לפעמים רק רגשית ולפעמים גם פיסית), ימשיך לרצות להרחיק את הילד ממנו – אבל בגלל התגובה הקשה שלנו בפעם הקודמת הכלב כבר לא יזהיר, לא יבקש שנפסיק בנימוס מאופק. אז הכלב המסכן סובל בשקט, וממשיך לפחד ולכאוב, עד שיום אחד הוא כבר לא מסוגל יותר והוא שם לילד ביס. ואז מעיפים אותו מהבית בגלל שהוא “תוקף ללא שום אזהרה”… זה מגוחך! הרי אנחנו לימדנו אותו לא להזהיר בעצמנו!
אז בפעם הבאה שהכלב שלכם נוהם עליכם, או על ילדכם (או החברים שלהם), תגידו לו תודה רבה על זה שהזהיר ולא נשך, ותקשיבו למה שהוא אומר לכם (ופנו לאיש מקצוע – מטפל התנהגותי מנוסה במרקר טריינינג – שידריך אתכם כיצד לשנות את דעתו של הכלב על המצב אליו נקלע שגרם לו לנהום וכיצד למנוע מהבעיה לחזור על עצמה). נהמות הן כמו “סמן אירוע שלילי” שמסמן לנו איזו התנהגות אנחנו עשינו שלא מצאה חן בעיני הכלב. אם נשים לב לתגובות של הכלב אלינו ונתחשב ברגשות שלו, כולם ייצאו נשכרים ויוכלו לחיות ביחד בשלום ובבטחון. הכלב לעולם לא יצטרך להחריף את האזהרות או להוציא את האיום שלו לפועל (קרי: לנשוך) כי הוא יוכל לסמוך עלינו שאם משהו לא נוח לא, או מפחיד אותו, הוא יוכל להגיד לנו את זה ואנחנו נעזור לו לצאת מהסיטואציה בשלום.
אגב, יש הרבה סימני אזהרה שמופיעים בד”כ עוד לפני שלב הנהמות, כגון: הקשחת המבט, קפיאה של הגוף, ליקוק השפתים/אף של הכלב, הסטת הראש הצידה או הפנית גב אלינו. חפשו בגוגל “calming signals in dogs” כדי ללמוד עוד. אין להתעלם מהאזהרות או לחשוב שזה שהכלב “רק מזהיר” אומר שהכל בסדר. אם הבעיה לא תטופל, או “תטופל” בעזרת תיקונים, אלימות, או הכנעת/הפחדת הכלב – היא עלולה להחריף והכלב בסופו של דבר כן ינשך מישהו. אל תיקחו סיכון – פנו לאיש מקצוע מנוסה שידריך אתכם.
