כלב נוהם – מה זה אומר?

כמטפלת התנהגותית בכלבים פונים אלי לקוחות רבים המתלוננים על כלב נוהם שנשך או איים לנשוך את מי מבני הבית. הסיבות לכך יכולות להיות שונות ומגוונות, אך המשותף לרוב המקרים הוא שהבעלים לא מבינים מה בעצם גרם לכלב לנהום עליהם, וניגשים לפתרון הבעיה מנקודת מוצא לא נכונה.  תיאוריית הלהקה/דומיננטיות נפוצה מאוד בתרבות הכלבנית ברחבי העולם, ולצערינו זה נכון גם לישראל.  בשל תיאוריה זאת (שהופרכה כבר לפני עשרות שנים), בעלי כלבים ומאלפים רבים חושבים ש”אסור לכלב לנהום על אנשים בשום אופן”, ופעמים רבות הם מייחסים בעיות כאלו ל”דומיננטיות” של הכלב או “בעיות בהיררכיה הביתית”.  כלומר, כלב ש”יודע את מקומו” לא יעיז לנהום על אנשים… ועליו לסבול בשקט את כל מה שבני האדם מחליטים לעשות לו (כולל דברים מוזרים, מפחידים ומכאיבים שאנשים – ובעיקר ילדים – לפעמים עושים לכלב).  אם גם אתם מכירים את תיאוריית הלהקה, בואו תזרמו איתי רגע וננסה להסתכל על התופעה מנקודת מבט אחרת לגמרי, והגיונית הרבה יותר.

אם אתם רוצים לשמוע עוד על ההפרכה של תאורית הדומיננטיות, מרקר בייסיק הוא הקורס עבורכם, מעבר לזה, שם גם תוכלו לקבל נקודות מבט נוספות על למה כלבים נוהמים ואיך זה קשור לרצועות ולגדרות.

לפני שאפרט, חשוב לציין: אין ספק שאירועים של נהמה או נשיכה כלפי מי מבני הבית הם אירועים מפחידים ומלחיצים, ואף מסוכנים, ואין להקל בהם ראש.  בכל מקרה כזה רצוי להתייעץ בהקדם עם איש מקצוע מתאים, כדי לטפל בבעיה כשהיא עוד קטנה וטריה ולא כאשר הכלב כבר תוקף ומוריד למישהו אצבע בכל פעם.

הכלב והבעלים – שני צדדים במשוואה:

במהלך הקורסים למאלפי כלבים שמתקיימים בבית הספר לאילוף במרקר טריינינג, אנו שמים תמיד דגש על התייחסות לשני צדדי המשוואה בפתרון בעיות התנהגות: גם התייחסות לבעלים ולמה שהם צריכים, וגם לכלב ולמה שהוא צריך.  נתחיל מהבעלים: בהרבה מקרים הם מרגישים שהכלב שלהם “הפר את האמון” שלהם בו: הרי זה כלב שהם מגדלים באהבה כבר שנים רבות, ויש ילדים קטנים ופגיעים בבית… מה פתאום שהוא יפגע בהם?  בתור מאלפת ובתור אמא לשני ילדים קטנים, אני מבינה היטב את הסנטימנט הזה ואת הצורך להגן על ילדינו מפגיעה.
מהצד השני, חשוב להבין שהכלב מתקשר עם בעליו בדרך היחידה שהוא יודע:  בכלבית.  כלבים לא נושכים סתם (וזה כולל מבחינתי איום בנשיכה, כלומר נהמה), תמיד יש להם סיבה.  התפקיד שלנו בתור ההורה/בעלים/מגדל של הכלב הוא לנסות להבין מה עובר על הכלב, מה הוא מנסה להגיד, ומה הוא רוצה – ואז לפעול בהתאם.  וכאן נכנס המאלף לתמונה: הוא מבין “כלבית” טוב יותר, מבין לנפש הכלב, ותפקידו “לתרגם” לבעלים מה הכלב אומר ולנסות להבין ביחד איתם למה הוא אומר את זה.

המקרה של בוני – כלבה שנשכה ילד קטן:

הנה מקרה מהזמן האחרון: משפחה עם שלושה ילדים קטנים וכלבה גדולה בת 5. רוב הזמן הכלבה והילדים משחקים ונהנים והכלבה סובלנית מאוד כלפיהם, אך לאחרונה בוני חשפה שיניים על האמא כשהיא צעקה על הכלבה והעיפה אותה מהספה, ולאחר מכן נשכה את הילד הקטן (בן שנתיים) בלחי כשהילד נשכב עליה ומעך אותה.  האמא פנתה אלי, נסערת, פגועה וכועסת על כך שבוני העיזה לפגוע בילדיה.
האם זה אומר שהכלבה מנסה לטפס במעמד מעל לילדים? האם היא מטילה ספק במנהיגות של האמא פתאום, לאחר 5 שנים בחברתה?  בעיני, אין למנהיגות או דומיננטיות שום קשר למקרה הזה (וגם לא להרבה מאוד מקרים אחרים…).  אז מה כן קורה כאן?  במקרה הראשון, בוני ישנה לה להנאתה על הספה, כאשר פתאום הגיחה האמא, התנפלה עליה והעיפה אותה מהספה בצעקות.  בוני, מרוב בהלה ובלבול, הוציאה נהמה מהפה עוד לפני שהבינה בכלל מה קורה לה ומה רוצים ממנה.  במקרה השני, הילד הקטן שיחק איתה ואז החליט שיהיה כיף לשכב עליה.  לבוני זה לא היה נעים, אך היא שכבה בשקט במשך 3 דקות שלמות, כי בכל זאת, זה האח הקטן שלה והיא אוהבת אותו…  כשהתחיל להיות לה ממש לא כיף, היא ביקשה ממנו בכלבית מנומסת שירד ממנה: הסיטה ממנו את הראש, הסתכלה הצידה וליקקה את שפתיה בעצבנות, ואפילו קפאה בבירור כשהזנב שלה מכשכש בנוקשות – במילים אחרות, היא נתנה לו די והותר סימנים, בקשות, ואזהרות – אך זה לא עזר והילד לא ירד…  ואז, בדיוק כשכבר עמד להימאס לה לגמרי, הילד זז קצת ושם לה מרפק בצלעות, וזה ממש כאב!  אז היא נשכה אותו קלות בלחי, שילך כבר ויפסיק להכאיב לה.
אז מי אשם כאן?  והאם זה בסדר שבוני נשכה ילד קטן, אם היתה לה סיבה טובה?  בעיני, האשמה נופלת קודם כל על האמא, שלא השגיחה מקרוב על האינטרקציה בין הילד לכלבה, ולא הפרידה ביניהם בשלב מוקדם יותר.  הרי תפקידנו כהורים הוא להגן על בני ביתינו ולחנך אותם!  הילד לא צריך לסבול נשיכה, זה ברור, אך גם הכלבה היא חלק מהמשפחה והיא לא צריכה לסבול הצקות והכאבות מצד שאר בני הבית, גם אם בעיניהם זה רק משחק.

“בעיית דומיננטיות” או קצר בתקשורת?

בראייה של מרקר טריינר, אין כאן שום קשר לדומיננטיות, אלא פשוט קצר בתקשורת. בשתי הפעמים הכלבה תיקשרה עם בעליה בשפה שלה, מתוך הראיה הכלבית שלה, והבעלים שלה לא הבינו ולא התייחסו אל המסרים שלה. בוני הרגישה שאין לה מוצא אחר, ולכן נהמה ונשכה. לשמחתי, המשפחה הזאת פנתה אלי במהירה, מייד לאחר התרחשות שני המקרים האלו, והתחלנו בטיפול מתאים הכולל לימוד הילדים איך ללטף את בוני ולשחק איתה בעדינות, ולימוד ההורים לזהות את התקשורת הכלבית של בוני ולתת לה מנוחה כשנמאס לה לשחק עם הילדים (כשההורים לא יכולים להשגיח על האינטרקציה שלהם מקרוב, הם מפרידים ביניהם מראש).  בוני חזרה לתקשר עם כולם במסרים מעודנים, כפי שעושים מרבית הכלבים: הסטת ו/או הקשחת המבט, קפיאה לרגע, הסטת הראש, הזזת האזניים, הורדה של הזנב, פיהוק, ליקוק שפתיים/אף, ועוד עשרות סימנים קטנים, שרוב האנשים אפילו לא מודעים לקיומם ולא רואים אותם. הבעלים של בוני למדו להבין אותה ולכבד את המסרים שהיא מעבירה להם, והיא כבר לא מגישה צורך לנהום או לנשוך כדי להבהיר שכואב לה או לא נעים לה.

הבנה נכונה של התקשורת הכלבית יכולה למנוע תסכול רב אצלכם ואצל הכלב. אנחנו מזמינים אתכם ללמוד על סקאלת הסימנים, ולתרגל באופן פרקטי ניתוח והבנה סיטואציות שונות. כל זה מחכה לכם בקורס האונליין שלנו – מרקר בייסיק

איך מטפלים בכלב נוהם:

במקרה של בוני היה לנו מזל, כי בוני היא כלבה סובלנית שבאמת אוהבת את הילדים במשפחתה, וכל מה שהיינו צריכים לעשות הוא להשגיח עליהם יותר ולהבהיר לה שמעכשיו יקשיבו לה, והיא לא צריכה “לצעוק” (= לנהום או לנשוך).  במקרים אחרים הטיפול יכלול מרכיבים אחרים ושיטות אחרות, למשל:
ללמד את הכלב דרכי תגובה חדשות (כמו הצגת סימנים מרגיעים במקום בתוקפנות),
לשנות את הרגשתו כלפי הסיטואציה כדי שלא ירגיש צורך להגיב בחריפות (ללמד אותו לקבל בהבנה ובסובלנות את ההתנהגות שמפחידה אותו – למשל ע”י צימוד הדבר המפחיד לחטיפים טעימים)
ו/או ללמד את הכלב התנהגויות חליפיות (כמו לרוץ לכלוב שלו) כדי לחלץ את עצמו ממצבים מלחיצים או לא נעימים.

מצד שני, הבעלים צריכים ללמוד מה הכלב מרגיש ורוצה, ולהתייחס נכון למסרים שהוא מנסה כל הזמן להעביר להם.
לסיכום, הדרך הכי יעילה לפתרון בעיות תוקפנות בכלבים עוברת דרך הבנת הכלב ומה שהוא רוצה. בכל מקרה, אין שום צורך בעיצות שכיחות הקשורות ל”היררכיה”, “הפגנת סמכותיות” וכדומה. להיפך, מנסיוני וממחקרים שנעשו בתחום, יישום של עיצות כאלו מוביל הרבה פעמים לעוד יותר תוקפנות, פחד ואי-אמון בין הכלב לבעליו (לשני הכיוונים).
רוב הכלבים, כמו בוני, לא צריכים “יותר מנהיגות”, אלא תקשורת ברורה יותר בין בעליה לבינה, ויצירת שיתוף פעולה ובניה מחדש של האמון שהופר.  בכל מקרה, חשוב להתייעץ עם מאלף מרקר טריינר ולא לנסות לטפל בעצמכם בתוקפנות, כי אתם עלולים לעשות טעויות שיעלו לכם ביוקר!